סיפורים מאת נפתלי בלבן-אוברהנד
סופר, משורר, ובן דודו של מייק ברנט

הגיטרה הראשונה של מייק ברנט
באחד הימים לפנות ערב, הודיעו לנו ברוניה ופישל ברנד שמשה (מייק) חש בכאבים בבטן.
הם הביאו אותו לבית חולים. הם שאלו את אמי האם תוכל לגשת ולראות מה שלומו, שכן בני המשפחה יוכלו לבוא לבקרו רק בשעות לפני הצהריים למחרת.
מיד יצאנו מהבית, וצעדנו במהירות, וכעבור כ - 7 דקות הגענו לבית החולים "כרמל" הישן, הנמצא בצומת הרחובות חורב ומאפו, בשכנות לגן יצחק שבחיפה. מייק סיפר לנו שהרופאים הודיעו לו שינתחו אותו בבוקר. רגינה, אמי, נסעה ב 11 בלילה לביתם של הברנדים בכדי להודיעם על הניתוח של מייק. כיוון שפישל האב היה חולה לב – היא חששה להודיע לו על כך בצורה ישירה, ולכן אמרה בהיסוס מה: "אתם יודעים... מייק עשוי לעבור ניתוח..." פישל הגיב: "מה השטויות האלה, סתם כואבת לו קצת הבטן... לא יעשו לו שום ניתוח !!"
בצאתה אמרה רגינה לברוניה: "תדעי לך שמייק ינותח מחר בבוקר".
בבוקר ניגשנו שוב לבית חולים. פישל וברוניה המתינו בדאגה לסיום הניתוח. כאשר פישל הבחין ברגינה הוא אמר לה בכעס: "לעולם לא אסלח לך על שלא עדכנת אותי לגבי הניתוח".
הוציאו את מייק מחדר הניתוחים, הרופאים עדכנו את הוריו ואמרו שהניתוח עבר בהצלחה.
מרוב שמחה על ההודעת ההצלחה - פישל מיד השלים עם רגינה והודה לה על עזרתה... למחרת שוב ביקרנו את מייק, הוא שכב במיטה כשהוא מכוסה בשמיכה עבה, בחדר חשוך. והיה לבדו בחדר. הוא רעד, ושיניו נקשו מקור ומכאבים. הוא סיפר כי המשפחה ביקרה אצלו ערב קודם, ושהתה עד שעה מאוחרת, ואין באפשרותם להגיע בבוקר. "אני מרגיש כאבים"! אמר. הסבל ניכר בפניו. בכל זאת שאל אותנו: "איך אתם מרגישים"? חיוך קטן ניכר על פניו, וחשתי כי הוא שמח לביקורנו. פניו היפות הביעו טוב לב גם בשעותיו הקשות. במהלך כל אותו שבוע, ביקרנו אותו מדי יום בבית החולים, עד כי החלים ושב לביתו.
מייק היה לא בריא באותה תקופה ואף סבל מתת משקל. מסיבה זו שוחרר כנראה משירות בצה"ל.
באחד הימים הגיע כהרגלו לביקור בביתנו, וראה שאחי יהודה (ליאון), מנסה לנגן בגיטרה אותה קנה באותו שבוע. מייק גילה התלהבות רבה, ושאל: "מהיכן הגיטרה היפה הזאת? היא בוודאי יקרה מאוד"! "היא אינה יקרה, השבתי. "בחנות למוסיקה "קובלסקי" בעיר התחתית ישנו מבצע". כבר למחרת בבוקר הלכנו עם מייק לקנות גיטרה.
אפשר לראות ארוע זה בתור נקודת ציון, שכן החל ממנו, החל מייק בנסיקה ובמשך כ- 12 השנים הבאות, דרך כוכבו בשמי אירופה.
זאת הייתה הגיטרה הראשונה שלו, גיטרה ספרדית מתוצרת "איבנז". מחירה היה 80 לירות, ממש זיל הזול, והסתבר שהייתה באיכות מצוינת.. מייק החל ללמוד לנגן בגיטרה, ולעתים הופיע לביקור בביתנו עם הגיטרה שלו. מייק התקדם במהירות רבה, ולמן אותה תקופה, החל להקסים את אירופה בזכות אישיותו המגנטית, יופיו, טוב לבו, וקולו הנפלא.
מייק לא למד באקדמיות למוסיקה ולא באוניברסיטאות, אך היה לו הכישרון הרב תחומי האדיר, ולמד כמעט הכול בכוחות עצמו.
כאשר אני מתבונן בתמונות ובסרטים של מייק בהם הוא נראה אוחז בגיטרה, אני נזכר בנער הרזה ויפה התואר, אשר יצא מבית החולים ורכש את הגיטרה הראשונה שלו ב- 80 לירות ישראליות...

מאת: נפתלי בלבן - אוברהנד, חיפה 24-8-2007

 

 

תמונה ימנית: צולמה ב 1963 לערך, אחי ליאון בלבן, מנגן בגיטרה חשמלית, מימין ליד הטלוויזיה הגיטרה "איבנז" זהה לזו של מייק, בחדר זה נהג מייק להפגש אתנו.
תמונה משמאל: בית חולים כרמל הישן, למטה מימין ליד העץ נראה חלון החדר שבו אושפז מייק.




מייק – טכנאי קרור

לא רבים היודעים כי מייק ברנט בנעוריו יצא לעבודה, כדי לסייע בפרנסת משפחתו.
מרבית הזמן הוריו היו חולים . אביו פישל אמנם עבד בעיריית חיפה בספריה העירונית, אך אמו לא הייתה מסוגלת לעבוד כלל.
באחת ההזדמנויות ראיתי את מייק בכניסה לספריה העירונית, שם עבד זמן מה.
בזמנו היה נהוג שבני נוער שיצאו לעבודה, הועסקו כשוליות, כלומר למדו את המקצוע תוך כדי עבודה. בדרך זו מייק מצא את עצמו מועסק בחברת "ליפשיץ לווינסקי", ששמשה כמפעל למקררים מסחריים, שהיו מיועדים בעיקר לאחסון גלידה, וכן למוצרים בחנויות מכולת.
המפעל היה ממוקם בבית התעשייה בסוף רחוב הרצל בחיפה, שהיה בניין גדול ומרשים. ניהל את המפעל גיאורג לווינסקי, שהיה מהנדס מומחה במקצועו. במפעל זה תוכננו ויוצרו המדחסים הראשונים בארץ שנועדו לקירור.
גיאורג היה קפדן מאוד, וניהל את המקום בדייקנות גרמנית לכל דבר.לפי נוהלי המקום, כל העובדים חויבו לעבוד בעמידה. נאסר עליהם לשבת בזמן עבודתם, פרט להפסקות
מדי יום, בשעה 12:00 בצהריים בדיוק, גיאורג עזב את המקום, כשהוא נוהג במכונית הסוסיתא שלו, ונסע לביתו בשכונת אחוזה כדי לאכול ארוחת הצהריים, ושב לעבודתו לאחר כשעה וחצי. באותו זמן העובדים נהנו מהפסקה, וכמובן סעדו את לבם.
באחד הימים, מייק הרגיש את עצמו שלא בטוב, ובסיום ההפסקה החל לעבוד בישיבה. העובדים די נבהלו מהמצב ואמרו לו: "קום מיד מהכסא, גיאורג עומד לשוב בכל רגע, והוא יגער בך וגם בנו, ולבטח מיד יפטר אותך"! ואכן כך היה. גיאורג נכנס למפעל, ובמובן פנה ישירות למייק. מייק ישב, כשהוא רגוע ומוכן להתמודדות עם הבוס. גיאורג היה מופתע שמייק לא התייצב מיד על רגליו. הוא ניגש למייק והזמינו אליו למשרד לשיחה. שאר העובדים ניסו לצותת לשיחה שהתנהלה במשרד, אך העלו חרס בידם.
למייק היה קסם אישי רב. הוא הסביר לגיאורג את מצבו הבריאותי, וכן סיפר לו על מחלת אמו. גיאורג הקשוח התרכך. הוא יצא לעובדים והודיע להם:" מהיום מייק רשאי לשבת בזמן עבודתו כל אימת שיחפוץ בכך".
לאחר זמן מה, גיאורג שוב קרא למייק למשרדו, הגיש לו טופס משרדי וציווה עליו לחתום מיד. מייק היסס, אך חתם. גיאורג גער בו ושאל: "מדוע חתמת על הטופס מבלי לברר מה כתוב בו? לעולם אין לעשות כך"! מייק נבהל עוד יותר, ואז גיאורג חייך ואמר לו: "חתמת על הסכמתך לקבלת העלאה במשכורתך"!
בשיחה שהייתה לי עם מייק מאוחר יותר, הוא אמר לי שעבודה זו קשה מדי עבורו, ואינה מתאימה לו כלל. על אף הפצרותיהם של גיאורג ושל חבריו לעבודה, החליט לעזוב את המפעל ולפתוח בקריירה אמנותית, וכך היה.


כל הזכויות שמורות לנפתלי בלבן – אוברהנד
חיפה 24.5.2008


המוסיקה לקידום החינוך ומעשים טובים

את פינחס פגשתי כשהיה יושב בקפה "אריה" ברחוב הנביאים בחיפה. היה זה בית קפה
די פשוט ובו דוכן, ועליו כמה עוגות שמרים מיושנות, ומכונת אספרסו.
לבית הקפה הקטן הייתה צמודה מרפסת הפונה אל הרחוב ההומה, ועליה ישבו באורח קבע מוסיקאים - "כליזמרים" חיפאים. היו אלה אנשים צעירים ברובם, אשר ישבו במקום וציפו ליום המחר, ותוך כדי כך סיפרו כיצד עבר יום האתמול - באיזה אולם חתונות ניגנו, ובאיזו בר מצווה הם מתכננים לנגן בימים הקרובים.
ישבו שם חברי להקת "המקרנה", שנהגו לנגן מוסיקה לטינית מסוגי הטנגו, ממבו, סמבה, ואפילו צ'ה צ'ה צ'ה. רוב חברי הלהקה היו בני משפחה אחת, והם היטיבו לנגן בחצוצרות, ואחיהם הצעיר גדליה היה המתופף שלהם, שהיה מתופף מחונן.
באזור אחר בבית הקפה ישבו האקורדיוניסטים והאורגניסטים. האקורדיוניסטים, שחלק מהם כבר הספיקו לרכוש אקורדיונים חשמליים, היו פרילנסרים עצמאיים, מאחר והם יכלו להעביר אירועים מוסיקליים בעצמם, ללא עזרתם של מוסיקאים מלווים נוספים. עם זאת, לעתים היו האקורדיוניסטים מוסיפים להרכב מתופף וגם זמר.
פינחס היה בעל אקורדיון חשמלי מסוג Hohner, גרמני יוקרתי. הוא היה בחור מסודר מאוד, אמין ודייקן. הוא דיבר עם לקוחותיו בנימוס ובשקט, ובאותו אופן שוחח עם עמיתיו למקצוע. באי בית הקפה ישבו במקום במשך שעות רבות, החל מ - 10 בבוקר, עד 4 אחרי הצהריים. לא זכור לי שהזמינו דבר מה בבית הקפה, לכל היותר שתייה קלה במרפסת.
כאשר הפסיקו לרגע את שיחותיהם, נהגו להתבונן בעברו השני של רחוב הנביאים, שם שכן לבטח מוסד ה"מולין-רוג'". היה זה בית קפה מפואר, וכסאות ושולחנות רבים היו פרושים
בחזית הרחוב? אנשים רבים ישבו שם במשך כל שעות היום. בתוך בית הקפה הייתה דלת פנימית, אשר הוליכה לגרם מדרגות שירד למועדון לילה מפואר, שנשא אותו שם -
ה"מולין-רוג'". היה זה מעין חיקוי למועדון המפואר ביותר בבירת צרפת. את בית הקפה הפעילו בני משפחה מצפון אפריקה, שעלו לישראל דרך צרפת, שם למדו את המקצוע.
"מולין-רוג'" היה פירמה בחיפה. בערבים קשה היה להיכנס למקום. באותה תקופה הופיע שם זמר מצוין בשם "דומיניק".
החל משעות הבוקר ישבו בקפה "מולין-רוג'" לקוחות רבים, ביניהם מוסיקאים צעירים, חברי "להקות הקצב" - כך כינו באותם ימים את להקות ה"רוק". היו שם:להקת "ההדים" החיפאית, המופיעה כבר 45 שנה, להקת "ציפורי החצר", ומוסיקאים נוספים - בעיקר גיטריסטים ומתופפים.
כל אחת מהלהקות הנפוצות באותה תקופה הייתה מורכבת מ - 4 חברים:
מתופף, ונגני גיטרה בס, גיטרה מובילה וגיטרת ליווי. בדרך כלל אחד המוסיקאים היה גם זמר, ולעתים שאר חברי הלהקה ליוו את הזמר הסולן בשירה.
היו מגיעים למקום גם אורגניסטים צעירים ומוכשרים, כמו שאול מרינרו המצוין, אשר התגייס לאחר מכן ללהקת פיקוד המרכז. עד היום אני אוהב להאזין לנגינתו הנפלאה בפתיח של שיר הצנחן - "שייפתח עליי שייפתח" של הלהקה הצה"לית.
בין החבר'ה התבלט גם הזמר עוזי אברהם, הסולן של "ציפורי החצר", אשר שר בעיקר באיטלקית. באותה התקופה של ערב מלחמת ששת הימים, להקות רבות עברו מז'אנר אמריקאי - אנגלי לסגנון איטלקי - צרפתי. והנה, הופיע בבית הקפה גם הצעיר המבטיח משה ברנד, בחור חמד שהתיידד עם כולם. מידי פעם היה עובר מקפה "מולין-רוג'" לקפה "אריה", גם שם היה מתקבל בכבוד. כולם ידעו שהוא בעל פוטנציאל גדול.
פינחס תמיד דיבר עם משה - מייק, ולאחר השיחה ביניהם היה אומר לי: חבל שמייק כבר אינו יוצא אתי לערבי הבידור שאני מארגן בעזרת האקורדיון שלי. היינו יכולים להצליח מצוין יחד!
אבל מייק הרגיש טוב יותר ב"מולין-רוג'"...
מייק התיידד עם הזמר דומיניק, והחל אף הוא להופיע ככוכב זמר במועדוני לילה, בעיקר ב"רונדו" במלון דן כרמל בחיפה. מייק אהב מאוד להופיע בדן כרמל. הוא היה מתלבש בחליפות אלגנטיות, וסיגל לעצמו גינוני התנהגות אירופיים. הוא היה אומר לי: תראה את התיירים העשירים שבאים למלון. תראה את האמריקאיים שלובשים מכנסי "זלמן" משובצים וחולצות פרחוניות. הם בעלי כרס וקרחת, מדברים בקולי קולות, ואין להם נימוסי שולחן. לעומתם תראה את הצרפתים - איזה שיק, איזה חליפות, איזה תסרוקות, איזה נימוסים - ממש אצילות. אני מעריץ את התרבות הצרפתית, וחפץ להיות כמו הצרפתים.
פינחס עקר יחד עם האקורדיון שלו, לרמת גן, או לעיר "חדרי שינה" אחרת בגוש דן, ושמעתי שהוא ייסד בית ספר למוסיקה. מידי פעם היה מגיע לחיפה כדי לבקר את בני משפחתו, וסיפר כי הוא מצליח - גם מנגן וגם מלמד. לא פעם אמר לי: "אתה יודע שאני לימדתי את מייק לשיר"? "כן כן, כנראה שגם אתה", השבתי... לאחר הצלחתו של מייק, הרבה אהבו להגיד שתרמו לקידומו...
בינתיים מייק התקדם עוד יותר בקריירה שלו ונסע לטהרן שבאיראן.
באחד הימים, כאשר הסתובבתי באזור רחוב המסגר בתל אביב, פגשתי בדרך מקרה את פינחס ברחוב. הייתי רעב ושאלתיו היכן אוכל לסעוד את לבי. הוא הצביע על מסעדה מזרחית ידועה - ה"מי ומי". נכנסנו פנימה כדי לאכול חומוס איכותי, והתחלנו להעלות זיכרונות על אותם ימים בחיפה בהם פעלנו יחד בענייני המוסיקה. פינחס היה גאה מאוד בכך שבעקבות שיעורי המוסיקה שלימד, הוזמן לנהל את המקצוע בבית ספר של אחת העיריות בסביבה. הוא אמר בגאווה: "הולך לי מצוין"!. השבתי לו: "נו, אז נעשית מורה למוסיקה בבית ספר? אתה מסתפק במשכורת ממוצעת"? הוא חייך בהנאה ואמר לי: "תשמע, העבודה בבית הספר הינה רק כיסוי לעסק הגדול שהקמתי, משהו חדש בארץ"! הוא הוציא כרטיס ביקור צבעוני ויפה, עליו היה כתוב: "Escorting Service ". לא הבנתי את הכתוב. פינחס הסביר: תאר לעצמך שמגיע לארץ איש עסקים מכובד ועשיר לפגישות עבודה, והוא מתגורר במלון יוקרתי. בערב, לאחר סיום עיסוקיו, בוודאי יחפוץ לצאת לקונצרט, או הצגה, או ארוחת ערב טובה במסעדה. האם יצא בגפו? אין זה נעים. לכן, אנשי עסקים מתקשרים איתי דרך בתי המלון, ומזמינים אישה שתצא עימם לבילוי" בתמימותי, עדיין לא הבנתי את השירות הזה. בארץ לא היו קיימים עדיין "מכוני ליווי". הקשיתי: "אלו בחורות אתה משדך לאנשי העסקים"? הוא הסביר בפרוט רב: "הן צריכות להיות משכילות, יפות, דוברות אנגלית טובה, רצוי גם צרפתית. בדרך כלל אני מעסיק סטודנטיות". "האין בכך פתח לזנות",? שאלתי. הוא נראה ממש נעלב. "מה, כך אתה חושב עליי? יש לי חוזה עם הלקוח, וגם עם הבחורה העובדת. לפי החוזה, הבחורה מתייצבת לעבודה ב - 7 בערב, והעבודה מסתיימת לא יאוחר מחצות. הבחורה מקבלת שכר סטודנט
ל - 5 שעות, שהם כ - 100 ₪ במושגים של היום. לעומת זאת, אני גובה 100$ מהלקוח התייר... עסק לגמרי לא רע, חשבתי בלבי. שאלתיו: "אתה בטוח שהוא לא מזמין אותה לבילוי אינטימי בחדרו"? "לא - זה בניגוד לחוזה"! ענה לי בתקיפות, אך הוסיף: "אתה יודע, עבודתה מסתיימת בחצות. אם "במקרה" הוא מוצא חן בעיניה והיא נשארת אתו בחדרו, זה עניין פרטי שלה. בכך איני מתערב". חייכתי חיוך ממזרי כאשר נפרדתי ממנו. הוא שמר על ארשת פנים מכובדת.
השנים חלפו, והחבר'ה התבגרו. "מולין-רוג'" ירד מגדולתו, והחלו לבוא בשעריו טיפוסים מפוקפקים. התרבו מעשי השכרות והבריונות במקום. באחד הלילות, אחד האורחים השיכורים שבר בקבוק בירה, ובאמצעות שבר הבקבוק רצח את אחד האורחים. הייתה שערורייה רצינית בחיפה, והמקום נסגר.כל המוסיקאים מקפה "מולין-רוג'" עברו לקפה "אריה" הפשוט והעממי, שהיה מקביל לקפה "נוגה" התל אביבי, כלומר בורסת המוסיקה העירונית הבלתי פורמאלית.
באחד הימים, בדרכי ברחוב הנביאים, עצרתי ליד קפה "אריה", כדי לומר שלום לכליזמרים המועטים שעדיין נותרו במקום. ברקע התנגנה המנגינה הנפלאה של "לס מואה טמה, בביצועו של מייק ברנט... להפתעתי פגשתי במקום שוב את פינחס. החבר'ה הקיפוהו בשמחה באומרם: אתם זוכרים את מייק ברנט שלנו שישב אתנו ממש כאן בבית הקפה! ועכשיו הוא כוכב ענק בצרפת... לחצתי את ידו של פינחס ושאלתיו לשלומו. הוא ענה לי בחיוך: "טוב מאוד"! "איך עסקי הליווי שלך"? שאלתי. הוא הרצין ואמר: "אל תדבר על כך. תשמע, עזבתי הכול, ועכשיו אני מנהל מחלקת החינוך של עיריית גבעת ים"!

מאת:
נפתלי בלבן - אוברהנד, 26.5.2008

כל הזכויות שמורות לנפתלי בלבן אוברהנד, ת.ד. 3773 חיפה, 31037.



Volare, Oh Ho!

"וולרה קנטארה" פירושו באיטלקית – לעוף ולשיר. והאיטלקים – יודעים לשיר!
באמצע שנות החמישים התפרץ הרוק אנד רול בארה"ב. מעטים יודעים שמוסיקת הרוק הינה עתיקת יומין, ומקורה הוא אצל העבדים שהובאו לאמריקה מאפריקה.
אירופה הייתה די המומה מיופיו של הרוק האמריקאי, ולאט לאט החלו גם באירופה לחבר מוסיקה קצבית. התפתחו שלושה ז'אנרים (סגנונות) בתחום זה:
האיטלקי, שהיה מבוסס על שירים שבחלקם היו נפוליטאנים עתיקים בביצוע מחודש על ידי כוכבים כגון – דומיניקו מודניו, מרינו מריני ועוד. שירים הזכורים לנו מתקופה זו הם – פיוווה (גשם), וכן וולרה – השיר הנפלא, שזכה לביצועים רבים, ביניהם זה של דין מרטין, שהיה כוכב הוליוודי ממוצא איטלקי. מה אגיד לכם? המוסיקה האיטלקית הייתה משהו, הגברים האיטלקים משהו משהו, והבחורות האיטלקיות – לא משהו... פרט לסופיה לורן וג'ינה לולובריג'ידה...
הצרפתים פיתחו את הסגנון המחוספס והצרוד. שרל אזנבור היה זקוק בדחיפות ל"פרוגרון",. אדית פיאף הייתה מזמרת כמו ציפור בכלוב, ואילו אדאמו היה זקוק לשני כדורי פרוגרון. היחיד ששר בקול יפה, היה סשה דיסטל החתיך. המוסיקה הצרפתית הייתה יפה מאוד, מלודית ומושכת את אוזניהם של הדיכאוניים והמתגעגעים למיניהם, אך הקולות היו
על הפנים.
על האנגלים אוכל רק לומר שהם חיקו את הרוק האמריקני כה טוב עד כי האמריקנים העריצו אותם יותר מאשר את המבצעים בני עמם. בין הבריטים ניתן למנות את קליף ריצ'ארד, שגלי צה"ל נהגו לכנותו ריצ'רץ'.
וכמובן – הגדולים מכולם היו ה"אבנים המתגלגלות", הממשיכות להתגלגל עד עצם היום הזה, על אף גילם – ששים ומשהו. וכן היו כמובן ה"ביטלס". אשר לצערנו נותרה מהם רק מחצית.
באחד הערבים התקשרה עמנו ברוניה ברנד, ובקשה שנבוא לביתה. בדרך כלל לא היינו כה פורמאליים, וכמו פולנים היינו פשוט באים, ותמיד התקבלנו במאור פנים.
הגענו לביתם של הברנדים במוצאי שבת, כאשר כבר החשיך.
ישראל של סוף שנות הששים ותחילתן של שנות השבעים, הייתה מדינה קטנה וענייה יחסית. בביתם של הברנדים היה פטיפון תוצרת הארץ "רונית", שמחירו בחנויות היה רק 99 לירות (מקביל ל – 99 ₪ בימינו), מחיר נמוך למדי, וכך הייתה גם איכותו.
ברוניה הניחה על הפטיפון תקליט גדול, 12 אינץ', ואמרה שזה תקליט של שדרים, המיועד רק לתחנות רדיו בלבד, ובו מוקלט שיר חדש של מייק.היא בקשה מאתנו שנאזין לשיר.
לראשונה בחיי שמעתי את השיר "לס מואה טה מה". השיר נשמע לי די נחמד, אך לא יוצא דופן ביחס לשירים באותה תקופה. הוא היה דומה לשירי פסטיבל סאן רמו האיטלקי, שהיה גולת הכותרת בתקופה בה טרם הומצא האירוויזיון באירופה.
ברוניה סיפרה שמייק נסע לרומא, ושם הקליט את השיר, כי "באיטליה ישנן תזמורות מצוינות". הפטיפון "רונית" עם הרמקול הזעיר שלו, לא השמיע את העוצמה האמיתית של קולו הנפלא של מייק. השיר נשמע כאילו הקשבתי לו בטלפון.
"נו, מה דעתך על השיר? האיצה בי ברוניה. צביק'ה, הבן הצעיר והנחמד, הביט בנו בהתעניינות, ולא התערב בשיחה.
עניתי בנימוס פולני: "בטח שהשיר יפה"! "האם הוא יצליח"? שאלה ברוניה.
"בטח שהוא יצליח", עניתי, אם כי לא הייתי משוכנע בכך.
בדרכי חזרה הביתה, התנגן השיר בראשי ללא הפוגה, וזמזמתי אותו שוב ושוב. היה בו משהו שלא עזב אותי, ואינו מרפה ממני עד היום כאשר אני מאזין לו.
בקיצור, לצרפתים הייתה עדנה – סוף סוף הופיע אצלם זמר בעל קול ומראה נפלאים.
וצחוק הגורל הוא שהכוכב הגדול ביותר שלהם, כלל לא היה צרפתי, אלא יהודי ישראלי...

כל הזכויות שמורות לנפתלי בלבן – אוברהנד,
נכתב בקפה "טיבי", חיפה, 25.10.2007



הספר של מייק ברנט 14.8.2007

אמש, כאשר האזנתי לרדיו ברכב והגעתי לחנייה בביתי, בגלגל"צ הושמע "לס מואה טמה", בביצועו הבלתי נשכח של בן דודי ז"ל - מייק ברנט. הקשבתי לשיר הנפלא הזה בפעם האלף, באיכות סטריאופונית. החלטתי להישאר ברכב, ולהאזין לשיר עד סופו.
תוך כדי כך התבוננתי במראה, וחשבתי על כך שהגיע הזמן להסתפר. מדוע עברה בראשי מחשבה זו דווקא למשמע שירו של מייק ברנט - איני יודע, אך החלטתי לגשת למחרת בבוקר למספרה של דוד, בעיר התחתית בחיפה.
ואכן הבוקר התייצבתי במספרה של דוד לוגסי. אותו דוד עלה לישראל לפני כ – 40 שנה מקזבלנקה, דרך צרפת. מיד עם בואו, נודע לחבר'ה הצעירים בעיר כי הגיע ספר צמרת צרפתי, וכולם הלכו להסתפר אצלו. דוד, אשר נחשב לספר צמרת כבר בחו"ל, הביא עמו טכניקה של תספורת – בתער.
בדרך כלל עם הגיעי למספרה, אנחנו משוחחים אודות מייק ברנט.
דוד סיפר לי שהוא הכיר את מייק בסוף שנות הששים, כאשר קליינט שלו, פיטר כיום בעלים של פאב בחיפה, הביא אליו את מייק ברנט כדי להסתפר אצלו. דוד הספר ומייק ברנט התיידדו, ומייק המשיך להסתפר אצל דוד באופן קבוע.
גם כאשר מייק נחל הצלחה אדירה בצרפת, היה בא לארץ לעתים תכופות, להופעות, או לביקור אצל אמו ואחיו. בכל פעם שהגיע לחיפה, היה מסתפר אצל דוד.
דוד סיפר שמייק היה משוחח עמו הרבה, ומצב רוחו של מייק לא תמיד היה מרומם.
תוך כדי שיחתי עם דוד אודות מייק ברנט, דוד הוציא מהמגרה תמונה של מייק ועליה הקדשה אישית. דוד ממש לא התיר לי לגעת בתמונה – עד כדי כך היא חשובה בעיניו. צילמתי את התמונה למזכרת. כאשר דוד החזיר את התמונה למגרה הסודית, הבחנתי כי ישנה שם תמונה נוספת. לשאלתי לגבי התמונה השנייה, שגם עליה הקדשה אישית, השיב לי שקיבל אותה מהזמר שארל אזנבור בזמן שסיפר אותו בקזבלנקה...

כל הזכויות שמורות - לנפתלי בלבן אוברהנד, חיפה 2007

 

מועדון המעריצים של אם אחת

הטלפון בבית צלצל ללא הרף. ברוניה הייתה ניגשת ומשוחחת בסבלנות מרבית עם המעריצות הנלהבות של מייק ברנט.
לאחר סיומה של כל שיחה היא הייתה מתפנה ויושבת אתנו, אורחיה, ומספרת לנו על חיי המשפחה ועל המתרחש בבית.
אני זוכר את השיחות איתה ועם ניצולי שואה אחרים. שיחות אלה נסבו תמיד על הדברים החשובים בחיים – כיצד לשרוד, כיצד להתפרנס, כיצד לגדל את הילדים למעשים טובים, כאילו שלאנשים שעברו את הטראומה של השואה הנוראה ישנה מטרה אחת – לחיות ולהעניק לילדים כלים נאותים להיות אנשים טובים ומהוגנים ולהתקדם בחיים. בשיחות עם ניצולי השואה מעולם לא שמעתי דבר שטות או בדיחה. לא התקיימו שיחות בטלות.תמיד היו אלה שיחות ענייניות, המלוות ברגש רב ובחום כלפי המשפחה הקרובה.
ברוניה הייתה אישה בלונדית נאה, בעלת עיניים גדולות ויפות, והייתה לבושה באופן צנוע.
לדעתי, לו הייתה חיה כיום ,הייתה לבטח נחשבת לאחת הנשים היפות והמרשימות ביותר.
אך ברוניה הייתה אישה צנועה. קולה היה נעים, ופיה מפיק מרגליות.
כל שתי דקות לערך, צלצול הטלפון היה קוטע את שיחתנו. חשתי שצלצולים אלה ממש מטרידים. באחד המקרים ניצלתי את הרגע בו ברוניה פנתה למטבח כדי להכין תה והרמתי את הטלפון. על הקו הייתה בחורה צעירה, שזיהתה את עצמה כדליה, או שולה, או רינה... מי זוכר... היא ביקשה לשוחח עם ברוניה ואמרה שזה דחוף. כל המעריצות והמעריצים רצו לדבר מיד - אולי מכיוון שהקו היה תפוס רוב הזמן. התחכמתי עם בת שיחי ואמרתי: "אין כאן ברוניה! מה את מתקשרת כל חמש דקות?" הנערה המסכנה אמרה: "אוי, אני בטוחה שחייגתי נכון! אני ממתינה כל כך הרבה זמן!" הנחתי את השפופרת וניתקתי את השיחה... הנערה הייתה לבטח מאוכזבת מאוד.
ברוניה הבחינה במתרחש ואמרה: "לא צריך לנתק, כל שיחה חשובה, כל מעריצה חשובה וכדאי שאדבר עם כולן."
רציתי להסיח את דעתה ואמרתי: "ברוניה, ספרי, איך מייק? כולם אומרים ש"הולך" לו נהדר בצרפת..." ברוניה התלהבה: "כן, "הולך", שמעת את השיר האחרון שלו? אני קצת מודאגת, כי הוא הבטיח להתקשר עוד אתמול, ועד עכשיו טרם שמעתי ממנו. אני חושבת ש..."
באותו רגע נשמע שוב צלצול חזק של הטלפון. ברוניה התנתקה מהכסא עליו ישבה, עזבה את כוס התה שלה ורצה אל הטלפון. ""הלו, זאת אורלי?" על הקו היה דווקא מייק מצרפת. ברוניה שאלה: "למה לא טלפנת אתמול?" מייק השיב: "כבר יומיים אני מנסה להשיג אותך בטלפון, והקו תפוס ללא הרף. עם מי את מדברת כל כך הרבה?"

נפתלי בלבן – אוברהנד, מרץ, 2009

געגועים למייק ברנט

הַרְשִׁי לִי לֶאֱהֹב,
וְאֶת לִבֵּךְ לִגְנֹב,
בְּשִׁירָה נְעִימָה וְטוֹבָה,
הָעוֹלָה בְּעוֹד אוֹקְטַאבָה.

קוֹל שֶׁל מֶשִׁי, אַךְ עִם זֹאת רוֹעֵם,
אֶת מַצַּב הָרוּחַ מְרוֹמֵם,
קוֹל אֲשֶׁר הִרְעִיד אֶת הָעוֹלָם,
שֶׁלֹּא הָיָה כְּמוֹתוֹ, וְלֹא יָשׁוּב אַף פַּעַם.

נוֹתְרוּ הַזִּכרוֹנוֹת בַּלֵּב,
הַצּוֹבְטִים בָּנוּ עַד כְּאֵב,
עַל קוֹל אֱלֹהִי, מֵאֵילַת וְעַד הֲרֵי צְפָת,
אֲשֶׁר כָּבַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת צָרְפַת.

חִיּוּךְ שֶׁהֵמִיס לְבָבוֹת,
מַבָּט יָפֶה שֶׁהִלְהִיב רְבָבוֹת,
בְּאַהֲבָה מְתוּקָה הוּא אֵלֵינוּ הִבִּיט,
וְהִשְׁמִיעַ עוֹד וְעוֹד לָהִיט.

עֵינַיִם יָפוֹת, תַּלְתַּל עַל הַמֵּצַח,
וְכָךְ נִזְכֹּר אוֹתְךָ - צָעִיר לָנֶצַח.
לְבֶן דּוֹדִי מייק ברנד,
מנפתלי בלבן - אוברהנד.

נכתב בעקבות פגישה ברשפון עם חברי מועדון המעריצים, 9.8.2007
התמונה המצ"ב צילמתי מהטלוויזיה ב 1969 מפסטיבל לוקסנבורג.
כל הזכויות שמורות לנפתלי בלבן – אוברהנד, חיפה



סיפורים מאת דוד לוגסי, מי שהיה הספר הקבוע של מייק ברנט בחיפה, גם לאחר הצלחתו בחו"ל

מייק ברנד

ברבות הימים מייק הפך למיתוס, וכך גם היום. הצרפתים אהבו אותו. הוא היה
כמו אחד משלהם. הם אמצו אותו באהבה ובפרגון רב..הוא היה הבייבי של בנות פריז,
ושל הצרפתים בכלל.
זמרים מהשורה הראשונה הסירו את כובעם בפניו. מייק היה כמו מטאוריט שנפל עליהם מהשמיים, ובמעופו שטף את שמי פריז בגל אור של אופוריה עצומה, שלא הייתה כמותה בארץ השנסונים.
כידוע, למייק היה שיער יפה וחלק שגלש על צווארו. כמו כן, הוא ידע להתלבש בטוב טעם.
המצלמה אהבה אותו מאוד. הוא היה ממש חיה פוטוגנית עד כדי טירוף, ותמונותיו כיכבו בכל החוברות, העיתונים והיומנים של פריז.
הצלחתו הייתה אדירה ומסחררת. הוא עשה ימים ולילות בדרכים בכל צרפת. עייפות נוראה פקדה אותו, והוא היה מאוד מותש. לארץ הוא הגיע לעתים רחוקות כדי לנפוש ולנוח.
להפתעתי, הוא בא לבקר יום אחד במספרה שלי בשביל סידור שיער, בלוויית ידידו הטוב פיטר, שהיה דוגמן מפורסם בזמנו.
כאשר מייק היה במספרה ומבלי ידיעתו, הבנות בסביבה הבחינו בו, וצבאו על האזור שמחוץ למספרה בהמוניהן, ופתחו בקריאות היסטריות ובצרחות קולניות לעברו. הוא לא אהב את זה כל כך, ולכאורה נקעה נפשו מכך, כי חש שיורדים לחייו. הוא ביקש ממני לנעול את הדלת
ולהוריד את התריסים. הבנות בינתיים נרגעו, והמשיכו בדרכן לעבודתן, ובזאת תמה המהומה סביבו.
לפני שנפרדנו, מייק שלף תמונה מכיסו הפנימי, ובו במקום כתב לי הקדשה:
"לספר דוד, בידידות".
מאז, לצערנו, לא ראינו אותו יותר. קולו נדם לנצח. זכרו לא ימוש מלבנו לעד.

כתב: דוד לוגסי
חיפה, אפריל 2008



עד היום

הדמעות טרם יבשו
עמוק בליבנו נחרטו.
מייק ברנד הבלתי נשכח,
עדיין נע ונד
בקרב מעריציו הרבים,
האיש המופלא והנעים.
יום ארור אחד זה קרה
נפל או אחרת, מאיזו דירה
ומת אדם, אדיר ונדיר
שנולד בחיפה העיר
וכאן ישאר לנצח נצחים
ושירתו, שם במרומים
תמיד, אותנו תלווה
ותשיר לנו , לס מואה טמה


דוד לוגסי
23.08.07




על במות בפריז

כשמייק ברנד עלה לבמה כולו הוד והדר
בחליפה מחויטת כך נראה כששר
באולם מפואר, האווירה מחשמלת
כובשת הקהל וסוחפת
עם קהל יוקרתי כל פריז במתח ומצפה
בכיליון עיניים את שיר הדגל, לֶס מואה טֵמֶה
וכמובן הקהל יצא מגדרו נתן את הטון
במחיאות כפיים סוערות לגאון השנסון
הצרפתית, האחד והיחיד בתקופה הזאת.
בהופעותיו. לישראל הייתה גאווה גדולה
חבקה אותו באהבה
מייק יזכר לעולם
זה כבר ידוע וקיים
בקרב מעריציו הרבים
שירתו, שירת מלאכים
במרומים, שם נח
ועדיין חי, נע ונד לעד

לוגסי דוד

הסיפורים וקטעי השירה מובאים כאן באישורם של המחברים. כל הזכויות שמורות לנפתלי בלבן-אוברהנד ולדוד לוגסי