ההצגה

ההצגה "מייק" היא "דרמה מוזיקלית" עפ"י הגדרת תיאטרון בית לסין. ההצגה עוקבת אחרי חייו של מייק ברנט מגיל 17 עד מותו הטרגי. מעבר לחייו של מייק ברנט, ההצגה עוסקת בנושאים רבים הקשורים לתרבות הישראלית: השואה כ"חוויה מעצבת" המשפיעה גם על הדור השני, ההוויה ודרך החשיבה ה"פולנית", התרבות בישראל של שנות ה-60, אך לא רק. אך מעבר להכל, ההצגה היא מוסיקה. תזמורת שלמה מאחורי הקלעים בניצוחו של קובי אושרת, והעיקר – זמר. הרבה מועמדים רצו את התפקיד, שהיה ברור מראש שיהיה קרש קפיצה לקריירה לכל דבר ועניין. הרבה מועמדים, זוכה אחד – דן שפירא, בתפקידו הראשי הראשון בתיאטרון הרפרטוארי, בתפקיד מייק ברנט.

במידה רבה, השתלשלות העלילה בהצגה דומה מאוד לסרטו התיעודי של ארז לאופר, "לס מוואה טמה", אודות חייו של הזמר מייק ברנט, הכולל ראיונות עם קרובי משפחה, חברים ואנשים שהיה עמם בקשרים מקצועיים, כמו גם קטעי ארכיון מהופעות חיות וראיונות טלויזיה ורדיו. ההצגה נפתחת בסצינת לוויתו של מייק ברנט, לאחר התאבדותו. כאילו רוצה לומר "הסוף היה ידוע מראש". מכאן, הולכים צעד אחד אחורה, איך הכל נגמר – אמו של מייק ברנט, המגולמת ע"י השחקנית יונה אליאן-קשת, באה למשרדו של מפיקו, סימון וינטראוב, כל שפת גופה אומרת גאווה וזקיפות קומה, לאסוף את חלקו של בנה בעסקו המשותף עם ויטראוב: פיפטי פיפטי. סצנת השיחה הזו נמשכת למקוטעין בחלקים שונים בהצגה.
מכאן, ההצגה חוזרת אחורה, לשנת 1965. מויש'לה הצעיר חוזר הביתה בשעת לילה מאוחרת, ושר "פרררר צ'ופ צ'ופ.... סאמרטיים אנד דה ליווינג איז איזי"
"?אמא, אמרו לנו להכין למבחנים של הלהקה הצבאית שיר שמח ושיר עצוב. זה נשמע לך שיר שמח או שיר עצוב"
- "זה נשמע לי שיר טיפש..."

ההצגה עוברת דרך סיפורים שונים מתוך הביוגרפיה של מייק: ממעצר ע"י המשטרה על הפרעת הסדר הציבורי, דרך נסיונות הפריצה שלו לתודעה הציבורית באמצעות מבחנים ללהקה צבאית, הופעות במועדון לילה בטהרן, גילויו ע"י סילבי ורטאן, שהציעה לו לבוא לצרפת. לאחר מכן ורטאן מפגישה אותו עם ז'אן רנאר וז'ראר טורנייה, שהיו לימים, בהתאמה, למלחין שיריו ואמרגנו. מתוארת התקופה הארוכה שעבר מייק בהכנות, לימודי צרפתית, כשבתקופה זו הוא לא מופיע כלל, אלא מבצע עבודות נקיון בביתו של טורנייה. השיר הראשון מתוך הרפרטואר של מייק המופיע בהצגה הוא "לס מווה טמה", אותו ביצע ברנט בפסטיבל המידם כמייצג את צרפת, וזכה בו במקום הראשון. לאחר מכן מתואר ראיון טלוויזיוני בו מבצע מייק את השיר "בט טווה". לראיון טלוויזיוני זה אתייחס בהמשך. הצלחתו של ברנט גורמת לסימון ויינטראוב, יהודי צרפתי עשיר וסוחר עתיקות, לרצות להיות אמרגנו. הוא שוכר עיתונאית, על מנת שתפתה את מייק לעזוב את טורנייה ורנאר, ולעבור לעבוד תחת חסותו של ויינטראוב. העיתונאית אכן מצליחה במשימתה, והופכת ל"אהובתו" של ברנט. בסצינה בה ברנט מחפש כדורי סם לא חוקי שניתנו לו ע"י ויינטראוב, הוא מגלה בתיקה מלבד הכדורים את הצ'קים שקיבלה מוייטראוב, ומבין שהיא "בתפקיד". לפני הגילוי המרעיש, הוא מתוודה בפניה, לאחר קריאת כתבה מחמיאה במיוחד עליו בעיתון, לאחר הופעתו המוצלחת באולם "אולימפיה", אותה ראה כשאיפה חשובה בקריירה שלו, שאינו מאושר למרות הישגיו המרשימים. בשלב מאוחר יותר מייק מופיע מגרמניה ומתמוטט על הבמה (על כך יורחב בהמשך) חוזר ועולה להופיע, ושוב מתמוטט. כאן מופיעה סצינה קשה, בה ברנט מתעמת עם אמרגנו על כך שהוא רואה בו "מכונת כסף", שהוא האחראי לפן העסקי בחברה המשותפת שהקימו, שעל אף היותו חתום על החוזה, אין לברנט מושג על מה הוא חתום, כיוון שהוא בקושי קורא צרפתית, ויינטראוב מסביר למייק את ההשלכות הכספיות של הפסקת הופעותיו של ברנט (חובות כבדים ביותר). בתגובה לכך, מייק מבצע נסיון התאבדות, ושובר את רגלו. כאשר אמו באה לבית החולים להיות אתו, מתוארת סצינה אכזרית במיוחד, בה וייטראוב קורע את מייק מזרועות אמו כדי להחזיר אותו לעבוד. מאוחר יותר, לאחר מותו של ברנט, אמו של ברנט מסבירה לווינטראוב איך אמה מתה כדי להיות עם בתה, ואילו היא, לא הצליחה להציל את בנה.

ההצגה, כאמור, נוגעת במספר נושאים הקשורים קשר מהותי לתרבות הישראלית בכלל, ולהווי שנות הששים בפרט. ההצגה עוברת דרך הלהקות הצבאיות, שהוו בשנות הששים המקום העיקרי לצמיחתם של זמרים, ובעיקר עזרו להם לפרוץ לתודעה הציבורית מאוחר יותר. במדינה הצעירה והפטריוטית, לאדם שלא עשה צבא, כמו מייק, ששוחרר עקב ניתוח אולקוס שעבר בגיל 16, לא היה סיכוי. בהצגה גם מתייחסים לכך שהיה עוף מוזר בנוף המקומי – שהעדיף לשיר שירים בכל שפה מלבד עברית. "אולי תשיר של של הרננים? העמרנים? הענבלים? התרנגולים? הדודאים?"

מוטיב השואה חוזר לכל אורך ההצגה. כבר בתחילת ההצגה, כשהשוטרים באים לקחת את מייק לתחנת המשטרה, אמו של מייק אומרת "אני ברוניה רוזנברג ואתם לא תגעו בי, אני לא מוכנה שייגעו בי", וכנ"ל המצוקה הגדולה שהיא מפגינה כאשר מייק משחק באוכל. כשמייק מנסה להשיש מרופא, ידיד המשפחה, אישור על כשירותו לשירות בצבא, הוא רומז לרופא שמשפחתו יודעת על עברו כקאפו בתקופת השואה. כשהרופא מבקש שתוכן השיחה לא יצא מהחדר, מייק עונה: "זה בסדר, דר' רייזמן. אצלנו בבית לא מדברים."(כמו נצולי שואה רבים שהשתדלו להדחיק את הטרואמה ומעולם לא דיברו על השואה, גם לא עם הקרובים להם ביותר). טראומת השואה מגיעה לשיא ביטויה כאשר מייק מופיע בגרמניה במסגרת מסע הופעות באירופה. בשיחת טלפון עם אמו, אמו של מייק שוברת את טאבו השתיקה בנושא השואה, ומספרת לו איך קצין נאצי הפריד בינה לבין אמה. כאשר אמה הצטרפה אליה, בניגוד להוראות הקצין, לטור הבריאים, כדי להיות עם בתה, הקצין הנאצי ביקש ממנה להציג לו את "כפה אדומה" כדי להשאיר אותה שם. לאחר ה"הצגה", הקצין יורה בסבתו של מייק. גם מפיקו של מייק, סימון וייטראוב, מתחבר לנושא השואה. אמו של מייק לא מסתירה את תיעובה כלפיו, ואת העובדה שהיא רואה בו את האשם העיקרי, אם לא הבלעדי, במותו של בנה. "אמא שלי לא הכירה אותי" "יותר טוב בשבילה" "היא מתה בלידה שלי" "עוד יותר טוב, ככה לא היתה צריכה להכיר אותך." "המספר גדל ביחד איתי" וויינטראוב מראה את המספר על היד שהגרמנים קעקעו על ידו. "הגרמנים עשו ניסוי. כמה זמן תינוק מחזיק מעמד בלי אוכל. יום? יומיים? שבוע שבועיים? אני מחזיק מעמד. עד היום אני מחזיק מעמד." כשויינטראוב מסביר לכתבת אותה הוא שוכר על מנת שתשכנע את מייק להפוך את ויינטראוב לאמרגנו, את הסיבה לרצונו להיות אמרגננו של מייק, הוא אומר "לראות יהודי יפה, צעיר, מוכשר, מצליח באירופה – זו הנקמה שלנו!".

באופן אישי, ההצגה מזכירה לי מאוד את הבית של סבא וסבתא, גם הם פולנים ניצולי שואה. החל מהתלבושות, המאכלים (-"שב לאכול!" -"אמא, מה הכנת?" –"הפתעה!" "אמממ! מרק עוף!"), היידיש, אבל בעיקר, ההוויה הפולנית. על פי ההוויה הפולנית, אדם חייו לבחור לעצמו עבודה "בטוחה", קריירה של זמר היא כמובן בהגדרתה אינה כזו, ולכן הורים פולנים טובים יכוונו את בנם היקר למקצוע אפור ומוצלח יותר כמו טכנאי קירור. או במילותיו של האב: "אתה רוצה לשיר? לך תהיה חזן!". גם בלטעת רגשות אשמה לא חוסכים. "מה יש לאבא בלב זה בגללך", אומרת אמו של מייק לבנה בהחלטיות. "משפחה וילד שלו הוא כבר השאיר בגיהנום שם"."אמא, המלחמה נגמרה, כבר 1965, נמאס לי להיות אשם כל החיים בגלל המקום שבאתם ממנו." אבל אמו של מייק היא גם זו שמשחררת אותו מכבלי ההווייה הפולנית. לאחר מות האב מתקשר בעל מלון הילטון בטהרן ומבקש ש"מיסטר מייק ברנט" יבוא להופיע אצלו. מייק אומר: "מה פתאום, אני באמצע קורס טכנאי קירור", ואמו של מייק אומרת "מוישלה, מה שאבא רצה, הוא כבר לא רוצה יותר..."

בין שלל הדמויות בולטת דמות עוזרו האישי של מייק, ההומו הסטריאוטיפי, מנואל (דמות שלמיטב ידיעתי לא היתה קיימת במציאות). בפיו שם המחזאי, גדי ענבר, הרבה פנינים של הומור, לדוגמה, הוא אומר למייק: "אתה כמו נרות חנוכה, מותר לפנטז, אסור למזמז", ומייק משיב: "מנואל, לא ידעתי שאתה יהודי!" -"אבל רק מצד האבא, מצד האמא אני נוצריה טובה". גם לאמו של מייק יש טקסט משעשע בדרכו שלו. לויינטראוב, האומר לה "מדאם ברנט, אני אדם חזק, לא כדאי לך להתעסק איתי", היא משיבה: "מר ויינטראוב, פגשתי בחיים שלי אנשים קצת יותר גדולים ממך, יותר מפחידים ממך ויותר משוגעים ממך, והסוף שלהם לא היה טוב. אתה שמעת על היטלר? (במבטא ייקא כבד)" ובסצינה אחרת, כשמייק אומר לאמו שאין לו ולפיכך אין לשניהם סודות מוינטראוב, היא משיבה "לי דווקא יש הרבה סודות ממנו. אפילו מעצמי יש לי הרבה סודות".

ההצגה עוסקת גם ביחסיו של מייק עם הוריו, אך אחיו הצעיר צביקה אינו מוזכר שם, אלא במרומז, בדמות נטולת טקסט, הלובשת בגדים האופייניים לאחיו, צביקה ברנד. יחסיו של מייק עם אמו מתוארים לכל אורך ההצגה כיחסים חמים וקרובים, והם בקשר טלפוני לכל אורך הקריירה שלו בד"כ שיחות הטלפון שלו איתה מתוארות על רקע רגעים אינטימיים או רגעי משבר בחייו (לאחר תאונת דרכים, לאחר מריבה קשה עם בת זוגו). היחסים בינהם קרובים עד כדי טלפתיה, בסצינה בה מוצג מייק המחפש את הכדורים שלו (סמים ממריצים) ואומר "למה נוגעים לי בדברים?" ואמו בצדה השני של הבמה, יושבת בארץ, מחפשת את מספר הטלפון של בנה, ואומרת את אותו הדבר. בעיני הסצינה הזו גם משליכה על התיאור "דור שני לשואה". יחסיו של מייק עם אביו מתוארים כיחסים קשים יותר, הדבר למיטב ידיעתי אינו תואם את המציאות. בהצגה, מייק לו מדבר עם אביו מסצינת שבירת הגיטרה, גם לא כשאביו מאושפז בבית חולים עקב בעיות בלבו. כשמייק שב הביתה לאחר הבחינות ללהקה הצבאית, אותן לא עבר, הוא אומר בהתרגשות מדומה "אבא, התקבלת ללהקה צבאית!" ואביו קורא לו "שקרן". הפשרת יחסיו עם אביו קורית למייק רק לאחר מותו של האב, בסצינה בה מייק נוטל כדור הזיה שסופק לו ע"י וינטראוב, אמרגנו, והוזה את אביו אומר לו, בדיוק כפי שתיאר מייק לאמו שנים לפני כן, "מויש'לה, משהו בכל זאת נהיה ממך (ומתחיל לשיר). מייק מתפלא: "אבא, אתה שר!" ואביו עונה: "נו, מאיפה אתה חושב שיש לך את זה? בטח לא מאמא שלך!". לאחר מכן שר מייק את שירו "טווה, מון אנפנט" (אתה, ילדי), המתאר דיאלוג הנראה כאוטוביוגרפי, בין בן לאביו, בו האב והבן עומדים להפרד על רקע נסיעתו של הבן "לבנות את חייו", האב טוען כי הבן יישכח את הוריו המזדקנים, ואילו הבן מבטיח שלעולם לא יישכח אותם, ומבטיח לכתוב.

בסיום ההצגה, מייק כידוע מראש מתאבד בקפיצה ממרפסת חדר המלון של ויינטראוב, ולאחר מותו מושמע השיר האחרון שהקליט בחייו, Dis Lui. הסצינה האחרונה בהצגה חוזרת לסצינת הפתיחה שלה, מעמד הלווייתו של ברנט. בסיום הלווייה, אמו של ברנט אומרת לאביו המנוח שישמור עליו, ומוסרת מתכון מפורט ביידיש למרק העוף המפורסם. לאחר מכן, היא מבקשת ממנו שלא יעוף לשמש, שהכנפיים שלו מדונג והן יימסו. התייחסות זו לסיפור המיתולוגי על איקרוס ואביו דדלוס נראית לי אישית לא קשורה. לאחר מכן, היא פונה לאלוהים ואומרת לו "מה יש לך איתי? קודם זה, אח"כ זה, אח"כ זה. לא מספיק לקחת ממני?" ומסיימת בבקשה ממנו: "עד עכשיו לא ביקשתי ממך כלום. עכשיו אני מבקשת. שלא ישכחו אותו. שלא ישכחו אותו."
מקווה שסייעתי למשאלתה של ברוניה ולו במעט.

שונית גל – בן ארי 25.10.08

C'est comme ca, que je t'aime

צילום: סימה טייב

Serre les poings et bats-toi!

צילום: סימה טייב